בשנתי הראשונה כמדריכה, טרם צפיתי בשעורים של מורים-מודרכים שלי. גם כמורה, מעולם לא נכנסה לשיעור שלי מדריכה כדי לצפות בי.
בתחילת דרכי בהוראה, ליתר דיוק - בתום שנתי הראשונה כמורה לספרות, הודיעו לי, שהמפקחת תגיע לצפות בשיעור שלי, לצורך מתן קביעות.
מיותר לציין, כי מפלס הלחץ שלי הלך ועלה ככל שהתקרב מועד הצפייה. טרחתי רבות על מנת להכין שיעור מיטבי, מגוון, יצירתי ומעניין. אני זוכרת שהרכזת הפדגוגית שוחחה איתי וניסתה להרגיע ולעודד.
הכנתי את התלמידים לכך שיגיעו אנשים נוספים להשתתף בשיעור.
היום המיועד הגיע. הגעתי לכיתה מספר דקות לפני הצלצול, על מנת לראות שהכיתה מסודרת ומאורגנת כראוי.
עם הצלצול נכנסה לכיתה "גברדייה" מכובדת: המפקחת של בית הספר, הרכזת הפדגוגית ורכזת הספרות.
כלפי חוץ חייכתי, קיבלתי את פניהם בברכה, אך מבפנים רעדתי, הבטן התהפכה לי, הזעתי בכפות הידיים ולרגע הרגשתי איזשהו black-out.
לשמחתי, התחושות הללו ליוו אותי בשתי הדקות הראשונות של השיעור בלבד. לאחר מכן ניהלתי את השיעור כאילו זהו שיעור רגיל, כאילו לא צופים בי, כאילו השיעור הזה לא יקבע אם אקבל קביעות או לא...
הרגשתי חופשיה ופעלתי כפי שאני תמיד פועלת בשיעורים. התנהלתי כבשגרה ואפילו נהניתי. באיזשהו מקום הצטערתי שהשיעור הסתיים.
הצלצול החזיר אותי למציאות, למבטים של אלו שהגיעו לצפות בי. ראיתי חיוכים, אבל החששות שבו לקנן בי...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.